משנת 1933 עד פרוץ מלחמת העולם השנייה נהנו יהודי גרמניה מזכויות יתר בחלוקת רישיונות העלייה. מתוך הרישיונות שקבלה הסוכנות היהודית מממשלת המנדט, קבלו העולים מגרמניה מכסה קבועה של רישיונות. גם התנאים שהעולה צריך היה לעמוד בהם כדי לקבל את הרישיון היו קלים יותר ביחס לעולים מגרמניה מאשר לעולים מארצות אחרות. למשל, גם אנשים מעל גיל 35 יכלו לקבל רישיון וגם כאלה שלא היו להם שמונה שנות ניסיון במקצוע שלהם.

ההעדפה של העולים מגרמניה הייתה יוזמה של הסוכנות היהודית אבל ממשלת המנדט הבריטי רצתה בכך, ולעתים גם כפתה זאת על הסוכנות. הממשלה הבריטית רצתה להצטייר בדעת הקהל בעולם כמי שעוזרת ליהודים הנרדפים בגרמניה הנאצית. הבעיה הייתה שממשלת המנדט לא הגדילה את המספר הכולל של הרישיונות וכך קרה שההעדפה של העולים מגרמניה באה על חשבון עולים מארצות אחרות. הסוכנות היהודית ניסתה לשנות את גודל המכסה של יהודי גרמניה אבל היא חששה שהקטנת המכסה תקטין את גם ההכנסות של כספים שהיו מיועדים לקליטת יהודי גרמניה.

בשנת 1935 עמדה בפני הסוכנות היהודית דילמה קשה. במקביל להחמרה במצבם של יהודי גרמניה בעקבות חוקי נירנברג חלה גם החמרה במצבם של יהודי פולין והם סבלו מגזרות כלכליות ומהתנכלויות פיזיות. לכך נוספה בשנת 1938 ההחמרה במצבם של יהודי אוסטריה בעקבות ה'אנשלוס'. אולם למרות המצוקה היהודית לא הגדילו השלטונות הבריטים את מספר הרישיונות.

אחת הדרכים שנקטה הסוכנות במצב זה כדי להגדיל את העלייה הייתה באמצעות מפעל עליית הנוער. בני נוער שעלו מגרמניה, ולאחר מרס 1938 גם מאוסטריה – קיבלו אשרות עלייה מקטגוריה B, שמספרן לא היה מוגבל.

הערה:

המידע מעובד על פי מאמר מאת פרופ' אביבה חלמיש: חלוקת הרישיונות בין ארצות הגולה: גרמניה (ואוסטריה). המאמר המלא באתר יקה